הנמצאת באגן מאפשרת את ההתחדשות ומהווה מאגר אנרגטי המשלח את העובר לחייו החדשים ואת האדם המסיים חייו לעבור למימד אחר, המוות. זו התגלמות החיוניות הנסתרת הטמונה בגוף. הרצון - אותו כוח אותנטי אנכי, ישר, הפורץ מתוך האדמה ומאפשר ראייה ברורה וישרה, מאפשר לאדם לגייס כוחותיו כדי לעבור מעבר זה. זה מקום של כאוס אשר מאפשר את ההתחדשות והבריאה המחודשת, הוא נותן את הכיוון למימוש החיוניות. הלידה והמוות אינם הסוף אלא שלב מעבר בתהליך החיים בו מה שנגמר רוטט עם מה שהתחיל ועם מה שיתחיל לעבר השלב האחר. ההגדרה של רגע ההתחלה ורגע הסיום של חיי אדם אינה ברורה ומדויקת.

מי שרוצה להכיר את החיים חייב להתחכך עם המוות. מי שרוצה להתקרב למוות חייב לשאול את עצמו על החיים. התייחסות לרגע ההתחלה תעזור להבין את רגע הסיום. מתי הייתה באמת ההתחלה? מהו הרגע הראשון שבו ניתן לדבר על יצור עצמאי ? מהו הזיכרון הראשון [המודע או הלא מודע] הקיים בגוף האדם ובנפשו?

• האם ההתחלה היא בלידה עצמה , ברגע הפריצה החוצה? האם זה ברגע הפעלת מנגנון הנשימה, האכילה והפרשת הפסולת ליקום? האם ההתחלה מתרחשת ברגע ההפריה בו הזרע ניצח במרוץ המטורף לזכייה בביצית הנכספת?
• או אולי שלושה חודשים קודם לכך ,ביום בו, לפי המסורת הסינית, נשמת העובר ביקרה את האֵם מעל לראשה כדי לבחור את יעד ההגשמה הבאה?
• האם ההתחלה היא בהיווצרות הזרע של האב או הביצית של האם או אולי ההתחלה הינה בתחילת השושלת העוברת דרך סבא וסבתא עד שמגיעה לאדם הראשון?
• אולי יש לקבוע את ההתחלה כפי שמתייחסים למבנים בארכיאולוגיה הנקבעים לפי גיל הלבנים שהרכיבו אותו. כלומר הגיל שלי הוא כגיל יחידות הבסיס שלי, האטומים, שנולדו בכור הקוסמי לפני...  14.5 מיליארדי שנים? כן, אני בן 14.5 מיליארדי שנים. אני נראה לא רע לגילי , נכון?

ומהו רגע הסיום? גם למדענים  אין תשובה אחת לגבי נושא המוות. הפיזיקאים הקלאסיים רואים בשבירת חפץ את מות החפץ אשר הינו רגע בלתי הפיך. האסטרו פיזיקאים רואים במותה של גלקסיה רק חלק מהתפתחות ומהתחדשות מתמדת. הפלנטאואלוגים רואים בלידת מין וגזע ובהכחדתם חלק משרשרת ההתפתחות המאפשרת את שיפור הדגם והתאמתו לחיים נתונים בתקופה מסוימת. למשל סופם של הדינוזאורים  שהוביל להתפתחות היצורים הבאים.

האם הסוף אצל האדם נקבע לפי הפסקת פעילות הנשימה העצמאית, דום הלב או המוח? הרופאים אינם תמימי דעים לגבי הגדרת רגע המוות ולגבי המדידה המאשרת את המוות: האם ניתן לקבוע אותו בעזרת א.ק.ג. של הלב, אי.אי.ג'י. של גלי המוח, הדמיית זרימת הדם במוח או CT  של המוח ? האם כל עוד זכר האדם ויצירתו נותרו ניתן לומר שהם עדיין קיימים? האם רק היעלמות העצמות אחרי מיליוני שנים מעידה על היעלמותו של האדם?

משחר האנושות האדם מתמודד עם השאלה של גבולות החיים ומה שנמצא מעבר להם. כבר האדם הקדמון שחי לפני עשרות אלפי שנים התבונן בהופעת החיים החדשים מבלי להבין ולדעת. הוא לא קישר בין רגע ההפריה ולידת התינוק. הוא חזה באשתו, שפתאום ללא כל סיבה שנראתה לעיניו, מעלה משקל ומספר חדשים אחר כך פורץ מתוך המסתורין אדם קטן חדש. פלא החיים. החיפוש אחרי מה שמעבר העסיק גם את הצייר הניאנדרטלי לפני 16.000 שנים במערות לאסקוט [LASCAUX ] שבמרכז צרפת. הוא היה בעל יכולת מדהימה לתאר בדיוק וברגישות את החיות שהיו סביבו [ראו את הביזון בציור]. את האדם הוא תיאר באופן מאד משונה: גוף ישר, אנכי, אלכסוני, בעל ראש ציפור וזקפה באיבר מינו, ולידו ציפור עומדת. בתרבויות מאוחרות יותר סימנים אלו של  הציפור העפה בשמים, האנכיות [עברי הרואה מעבר] , האלכסון [ האלכסון באות 'א' המתארת את האדם] והזקפה מסמלים את הרוח והרוחניות, את האלוהות ואת חיוניות החיים. סביר להניח שלאדם הקדמון הייתה אותה אינטואיציה לגבי המציאות שמעבר. האדם המודרני מתמודד מעט באופן מודע עם אותן שאלות. הוא נדרש להן לקראת מותו או בזמן מות אנשים בסביבתו. ברגעים דרמטיים אלו יש לו צורך להתעמק בסוגיה זו ולראותה נכוחה אולם אין לו כלים לכך. על כך בפרק הבא.